אהרן מרגלית: "זה הזמן לחשוף את מה שלא נכתב מעולם"

אהרן מרגלית: "זה הזמן לחשוף את מה שלא נכתב מעולם" תשע שנים לאחר צאתו לאור של הספר רב המכר 'אתהלך' וכחודש לאחר צאתו של אחיו 'בעקבות אתהלך', מספר אהרן מרגלית על הדברים שלא נכתבו ושהושמטו בכוונה תחילה, על כעסיו על אביו, על האנשים שחייהם השתנו, וגם על סיפורי החיים שהגיעו אליו בדרך לא דרך. "המסר שלי הוא אחד – אני לא בר מזל שהצלחתי להתרומם, כל אחד יכול לעשות זאת"

שתף:

"את ספרי החדש הוצאתי בגלל אנשים שהכעיסו והרגיזו אותי", אומר אהרן מרגלית בטון חצי כאוב-חצי מחויך, כשהוא מדבר על בנו החדש – הספר 'בעקבות אתהלך' שיצא לאור לפני מספר שבועות ונראה כי הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולגבור על ההצלחה של רב המכר הקודם 'אתהלך'.

"כתבתי אותו בגלל שהרבה אנשים הצליחו להכעיס אותי", ממשיך להבהיר האיש שחווה במשך השנים ניסיונות כה רבים, כאשר כילד הוא חלה בפוליו ונותר משותק בכל גופו, כל שנות ילדותו עברו עליו הרחק ממשפחתו בהוסטל למשותקים, הוא לחם שלוש פעמים בסרטן ושכל  שני ילדים באופן טראגי, ובכל זאת בחר לחיות חיים טובים ומלאים. "היו אנשים שקראו את ספרי 'אתהלך' וטענו אחר כך: 'עזוב, אתה אדם מיוחד, עם כוחות מיוחדים, זה לא מחייב אותנו'. תמיד תמהתי על כך. אני מיוחד? לי יש כוחות? תראו לי עוד ילד עם כוחות מיוחדים שברח בשבת בר מצוה שלו והתחבא בשירותים… תראו לי עוד מישהו שלא פתח את הפה עד גיל שש עשרה… על איזה כוחות מיוחדים הם מדברים?"

וזה בדיוק מה שגרם לו שלא להסתפק בהרצאותיו הרבות ובספרו הכובש 'אתהלך', ולקבל החלטה אמיצה בנוגע להוצאת ספר נוסף – 'בעקבות אתהלך'. "המטרה בספר החדש זהה לספרי הראשון. אני רוצה לחדור ללבבות ולהבהיר לאנשים עד כמה חשוב לראות את הטוב, לחשוב טוב, ולראות שהמציאות משתנה לפי בחירתנו האישית", הוא טוען.

הקטעים שלא נכתבו

כשאנו ניגשים לשוחח עם אהרן מרגלית על ספרו החדש הוא מחזיר אותנו דווקא לשלבים הראשונים של כתיבת 'אתהלך', ובוחר לחשוף סודות מתוך חדר הכתיבה, כאלו שעד כה לא הועלו כלל על הכתב.

"למעשה", הוא מגלה, "במשך שנים היה ברור לי שאני כלל לא עומד להעלות את סיפור חיי על הכתב. גם אחרי שכבר הייתי בשל עם ההחלטה על הכתיבה, אשתי סירבה לכך בכל תוקף, כי היה לה קשה עם החשיפה. היה ברור לי שאינני יכול לכתוב ספר כזה בלי לקבל את הסכמתה המלאה ולכן התמהמהתי. באחד הימים הופעתי בבית כשבידי חבילה ארוזה והודעתי לאשתי: 'יש לי מתנה עבורך'. אשתי, כמו כל אישה כשרה, ישר ניסתה לחשוב מה מסתתר מאחורי המתנה ומה אני 'זומם'. דחקתי בה לפתוח והיא גילתה בפנים עיפרון, מחק ומחדד. הודעתי לה: 'אני מתחיל כעת לכתוב את הספר, כי זה בוער בי, אבל אני נותן את העיפרון בידייך ואיפה שאת מחליטה להעביר קו אני מוחק, בלי שום ויכוחים'. אשתי נתנה את אישורה וכך התחלתי בכתיבת הספר.

"המטרה שלי בכתיבת הספר כלל לא הייתה להרוויח כסף", מדגיש מרגלית. "ידעתי שיש לי מסרים, והרגשתי שאני חייב להעביר אותם. המסר העיקרי שלי, אם אנסה לתמצת במשפט אחד, הוא שכמו שאדם קם בבוקר ומחליט איזה בגדים הוא רוצה ללבוש, כך הוא יכול להחליט אם הוא רוצה להיות שמח או עצוב. נכון שלפעמים יש צורך להתאמץ וזה לא בא בקלות, אבל להרגיש שמח זו בחירה וגם להרגיש עצוב ומסכן זו בחירה. הכל תלוי בנקודת המבט שלנו".

הרב אהרן מרגלית עם אביו והקביים

אשתך באמת צנזרה חלק מהקטעים?

"אוהה", הוא מחייך, "היא השתמשה בעיפרון לא מעט, וגם במחדד לעתים קרובות. אם תשימו לב, אשתי כמעט ולא נחשפת בספר, למעט חצי עמוד עם רקע משפחתי מצומצם מאוד, כל זה בגלל דרישתה. בנוסף, חסרים פה ושם קטעים שלכאורה די נדרשים. אנשים שקוראים את הספר לעומק לפעמים פונים בשאלות כמו – 'למה אתה לא מתאר את החתונה שלכם?' יש דברים שכתובים בקיצור, יש  שמרומזים ויש שלא כתובים בכלל. רוב הקוראים לא מרגישים בכך, אך מי שמתעמק שם לב".

יש קטע מסוים שלא הוכנס, ועד לאחרונה מרגלית כלל לא דיבר עליו. "זהו קטע כאוב מאוד הנוגע לכעסים שהיו לי על הוריי. במשך תקופה ארוכה אשתי ביקשה שלא אדבר עליהם וקיבלתי את דעתה. לאחרונה הבנו שנינו עד כמה חשוב שאדבר על כך בכל זאת, כי יש ילדים וגם מבוגרים שחשים כעס על הוריהם, וחשוב כל כך שיבינו לליבם".

ומה מופיע באותו קטע?

"אני מתאר שם איך שבמשך שנים כעסתי על הוריי, בעיקר על אבא. זכרתי שכילד קטן שהיתי בהוסטל יחד עם עוד תשעה ילדים חולים. היו הרבה אנשים שבאו וביקרו את הילדים שהיו אתי בחדר, הם קיבלו ממתקים ותשומת לב, ורק אני הייתי בודד, מלא בגעגועים ובקנאה. אמא אמנם הגיעה לבקר פעם בשבוע, אבל אבא כמעט אף פעם לא ביקר, חלק מהאורחים דיברו בלי חשיבה סרה בהורים שלי ולא שיערו לרגע מה הם עשו לנשמתי. הם היו טוענים: 'מסכן הדתי הזה, הוא בוודאי מאומץ, הורים לא מתנהגים כך לילד שלהם'. ואני שומע את הדברים ומתחיל להפנים שככל הנראה אני לא הבן הביולוגי של הוריי. הייתי ממש משוכנע בכך, ואז הגיע רגע מרגש מאוד ביום בר המצווה שלי. הסעודה הייתה אמורה להיערך בין עצי הרימון של שכנינו ואמא עמדה במטבח ובישלה. אני עמדתי לצידה ובשלב כלשהו אמא פנתה אליי: 'אהרל'ה, אני כל כך שמחה שהגענו ליום הזה, אני רוצה לתת לך מתנה, אך האפשרויות שלי מצומצמות. בוא תבקש משהו שישמח אותך, שאתה מאוד רוצה'. באותו זמן עוד הייתי מגמגם כבד, כי זה היה לפני שעברתי את הטיפול בגמגום. אבל מכיוון שאף אחד לא היה בבית, אלא רק אמא, היה לי אומץ לדבר. פתחתי את פי ובגמגום רב זעקתי לעבר אמא: 'תגידי לי את האמת – את האמא האמתית שלי או לא?'"

איך היא הגיבה?

"אמא הסתכלה עליי לשנייה אחת ומיד נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה על המצח. 'אהרל'ה', היא אמרה לי, 'כן, אני האמא האמתית שלך, לגמרי'. ביום החופה שלי ביקשתי מאמא סליחה על כל מיני דברים שזכרתי, וגם על זה. חשבתי לעצמי שאם אחד מילדיי היה אומר לי כזה משפט, הייתי בוודאי נפגע עד עמקי נשמתי. אמא הטובה שהבינה ללבי הגיבה: 'אהרל'ה, טיפשון שכמוך, הרי זה בדיוק מה שביקשתי, שתבקש משהו שחשוב לך ולי לא יהיה קשה מדי לתת לך את זה, הרי זה בדיוק מה שביקשת'".

סיפור נוסף שהושמט מהספר לבקשת רעייתו, אך בהמשך היא עצמה התירה לו לחשוף אותו, הוא בנוגע לקשריו עם אביו. "כפי שציינתי, במשך שנים כעסתי מאוד על הוריי, עד כדי כך שלא הייתי מסוגל לסבול מגע פיזי של אבא. הגעתי לישיבה בגיל 14, נער צעיר וממורמר, ואז פגשתי יהודי יקר שהתגורר בקרבת מקום ובימי שישי אחר הצהרים היה מקדים להגיע וללמוד לפני התפילה. פעם הוא פגש אותי יחד עם קבוצת בחורים והציע לנו ללמוד 'חפץ חיים' ולקבל ממתק. כך התחלנו ללמוד  מידי שבוע, ובאחת הפעמים כשסיימנו את השיעור, העיר לנו אותו יהודי בציניות: 'אתם יודעים בחורים? יש רבנים שסבורים שללמד זכות מותר גם על הורים ורבנים'. אני טיפוס שאוהב לחפור לעומק, ולאחר שהוא אמר את הדברים הרהרתי בליבי ושאלתי את עצמי איזו זכות אני יכול ללמד על הוריי, הרי אין בהם שום דבר טוב. המחשבה על כך שהם הניחו לי להיות לבד שנים כה רבות המשיכה לנקר בי ולהטריד אותי, אך לאט-לאט, ככל שהמשכתי לחשוב, הזכרתי לעצמי שאמא הייתה יוצאת בשעה חמש ורבע לדרכים וחזרה הביתה בשתיים בלילה, נכון שהיא הייתה אצלי בסופו של דבר שעה וחצי או שעתיים בשבוע, אבל בדרכים היא הייתה 22 שעות. היא גם למדה פיזיותרפיה במשך שלושה חודשים בתל אביב, כדי שתוכל להביא אותי הביתה. ואבא נשאר באותם ימים לבד עם חמישה קטנים, כדי לאפשר זאת לאמא. כך לאט לאט הגעתי למסקנה שהוריי שילמו מחיר יקר עבורי ואי אפשר לומר שהם לא היו מסורים לי. פתאום התחלתי לראות את הטוב שבהם ולהתמלא באהבה כלפי הוריי שמסרו את נפשם למעני. גם נזכרתי ששמעתי שאני היחיד ששוחרר מההוסטל בסופו של דבר, שכן אף אחד מהילדים שהיו אתי לא נלקחו הביתה. המחשבות האלו מאוד הפתיעו אותי. כעבור זמן חשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שאני כבר לא כועס על הוריי, הרי המציאות לא השתנתה, המשכתי לזכור שהייתי בודד ובכיתי הרבה מאוד בימים ובלילות, בעיקר בשבתות ובחגים, אז איך זה שהפסקתי לכעוס? לאט-לאט הבנתי שבאמצעות לימוד זכות אפשר לראות את המציאות מזווית ראייה שונה. הדבר הזה שינה את כל האישיות שלי. עד אז הייתי ילד מגעיל, מקנא, נודניק ומריר. בעקבות ההבנה הזו הצלחתי לראות את הטוב לא רק בנוגע לסיפור הספציפי הזה אלא לגבי כל החיים שלי. יש כאן גם את המסר שמשפט אחד יכול לשנות חיים. חשבו מה זה – יהודי העיר הערה כבדרך אגב, והערה בודדת זו גרמה לשינוי מוחלט בחייו של ילד, ובנתה את כל האישיות שלו".

בסופו של דבר אשתך מרוצה מהתוצר הסופי?

"אשתי היא אישה צנועה שבורחת מאור הזרקורים, היא מרוצה מכך שהספר מחזק אנשים, אך עדיין לא קל לה עם הפרסום. בתחילה היא סירבה להצטרף אליי להרצאות ובקושי נסעה אתי לשבתות אליהן הייתי מוזמן כדי להרצות. היא לא מסוגלת לשאת את המחשבה שיסתכלו עליה כ'אשתו של' ואני מבין זאת ומכבד את רצונה".

האמונה תנצח

אין זה סוד שהספר 'אתהלך' נמכר במהדורות רבות ואף תורגם לשפות נוספות ולספרי קומיקס. בהמשך יצא גם סרט לנשים על בסיס 'אתהלך' ואף ספר לציבור החילוני בשם 'לא מכין קפה למלאך המוות'.

האמנת מהרגע הראשון שהוא יהפוך לרב מכר?

"אני אישית האמנתי בכך כבר מהתחלה, אך כשפניתי למפיצים ולמוציאים לאור היו כולם המומים מהציפיות שלי. האופטימיים שבהם דיברו על 3000 עותקים בתוך שנתיים.  אך לי היה ברור שאני יוצא עם 10,000 עותקים כבר במהדורה הראשונה, ואם לא אצליח למכור, אז אחלק אותם. הייתה לי תחושה מאוד עמוקה שאולי ייקח זמן עד שהספר ייכנס, אך בסופו של דבר הוא יחדור".

בערב בו הודפס הספר לראשונה יצא מרגלית אל בית הדפוס, שם חזה בשבעה משטחים מלאים וגדושים העמוסים בספרו. לאחר מכן הוא נסע יחד עם בני משפחתו, העורך, העורך הלשוני והמו"ל להתברך אצל ר' ניסים קרליץ זצ"ל ורבי דוד אבוחצירה, ששניהם מאוד עודדו אותו להוציא את הספר לאור. "חזרתי לביתי בשעת לילה מאוחרת", הוא נזכר, "שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. הייתי כל כך נרגש והרגשתי צורך להודות להקב"ה על החסד שגמל איתי בהוצאת הספר. חשבתי איך להגיד תודה לבורא עולם, ואז ניסיתי לחשוב מיהם האנשים שבוודאי זקוקים לספר אך לא יוכלו  לקרוא אותו, ומיד הבנתי שאלו אנשים שאינם רואים. כבר בשעות הבוקר יצרתי קשר עם ארגון 'מסיל"ה' שמסייע לעיוורים ובן היתר גם מתרגם ספרים לכתב ברייל. ועוד באותו יום חתמתי איתם על הסכם להדפסת הספר בכתב ברייל, כך שכל אדם עיוור יוכל לקרוא אותו, חינם כמובן. את כל זה עשיתי עוד לפני שנמכר אפילו ספר אחד מהמדורה הרגילה, הרגשתי פשוט צורך עז להודות לבורא עולם על הזכות הגדולה שנתן לי לחזק יהודים".

מרגלית מוסיף בהתרגשות: "בדיוק היום חתמתי עם מסיל"ה הסכם על תרגום לכתב ברייל גם על הספר 'בעקבות אתהלך', ובעזרת ה' בעוד כמה שבועות יהיה ניתן להשיג גם אותו בברייל".

אסור לצער

אשאל אותך בזהירות – הספר שלך עוסק בהתמודדותך הפלאית והראויה לכל הערכה. בינינו, יש אנשים שמתמודדים עם ניסיונות קשים מנשוא, ומרגישים לעתים קרובות: 'די, נמאס לנו לשמוע על ניסים של אחרים'. ספר כזה עלול רק לתסכל אותם, לא?

"אני מבין לגמרי את השאלה, ואף יותר מכך, אני יכול לציין שמרבים להזמין אותי להרצאות בפני נכים ובפני הורים לילדים מתמודדים עם נכויות שונות. ואכן לעיתים התגובות שאני שומע בקהלים אלו הן: 'לך היה מזל, אנחנו לא זכינו, אצלנו הדברים הם אחרים'. אני נתקל בכך גם כשאני מבקר בהוסטל בו שהיתי כילד ואני רואה אנשים שחיו שם באותן שנים כילדים וממשיכים להתגורר שם עד היום. ברור לי שכשהם רואים אותי הם חשים תחושה מסוימת של קנאה, אך מצד שני אני חושב שיש כאן גם תקווה, וזו התחושה שאני בא לשדר.

"בנוסף, אני מאוד משתדל לדבר בצורה כזו שלא תפגע באנשים, לא רק בהרצאות אלא גם בחיי היום-יום. כך למשל אני אף פעם לא מתקשר לבית שאני לא מכיר ושואל אם 'אבא או אמא בבית', כי אולי אין שם אבא או אמא; כשאני דופק בדלת אף פעם לא אשאל אישה שפותחת לי אם בעלה בבית, גם אם כתוב על הדלת 'אברהם ושרה רבינוביץ', כי זה לא אומר שאברהם חי וקיים ונמצא בבית. יש גם את הסיטואציות בהן פוגשים חברים מן העבר ומתעניינים: 'מה אתך היום? כמה ילדים יש לך?' ולא ערניים לכך שאולי הוא חשוך ילדים, ואולי יש לו ילד שנפטר וכעת הוא מתלבט אם לציין את המספר המקורי של ילדיו או את מספר הילדים החיים שיש לו, וכן עוד ועוד שאלות על זו הדרך. התורה מצווה אותנו 'לא תונו איש את עמיתו', אסור לנו לגרום צער לשני, האחריות מחייבת אותנו להיות מאוד זהירים".

עונים תשובות לפונים בקו של בין אדם לחבירו

וזו ההזדמנות לשאול – כמעט כולנו ליווינו את אהרן מרגלית כילד ואחר כך כנער וכמבוגר. מה מצבו כיום? תוכל לשתף אותנו?

"אפשר להבין שהשיתוק שלי נשאר ולא נעלם", הוא משיב, "לצערי הכתפיים משותקות ואני לא מסוגל להרים את הידיים כלפי מעלה. זה מונע ממני לבצע פעולות רבות. בכלל, השרירים שלי חלשים, כולל אלו הפנימיים, זה אומר שרירי הלב, הריאות והכליות. התחום הרפואי תופס חלק נכבד מהיומן שלי. בכל שבוע אני מבקר בטיפולי הידרותרפיה בהם משתדל לחזק את הקיים. הטיפולים האלו מפילים אותי לקרשים, אני יוצא מהם גמור לגמרי למשך כמה שעות.

"יש גם כאבים, אני נכנס למיטה בסופו של יום ומתפתל מרוב כאב, בעיקר אחרי שאני משתמש יותר מדי עם הידיים, עומד יותר מדי או נוהג הרבה שעות. הקב"ה אתגר אותי במגוון תחומים בתחום הבריאות, כך שאני נאלץ לצערי להשקיע הרבה זמן במעקבים רפואיים. אני במעקבים בחלק נכבד מהמחלקות הקיימות בבתי החולים: באונקולוגיה, המוטולוגיה, קרדיאולוגיה, אודוקרינולוגיה, נורולוגיה, אורטופדיה, ייתר לחץ דם, כירורגיה פלסטית , ומה לא? לכן אני יודע להעריך כל דקה שנשארת לי בין לבין ומשתדל לנצל אותם לדברים מועילים וטובים…"

מרגלית מבקש להדגיש דבר אחד: "אני 'אדם בריא עם מחלות', כך אני רואה את עצמי. בדיוק כמו שאמא עליה השלום נהגה לומר: 'אני עשירה עם חובות'. אני מודה בכל יום על הדברים בגופי שמתפקדים כמו שצריך, ועל מה שמתפקד פחות אני משתדל מאוד לשמור ומתפלל שהקב"ה יעזור לי ולא יחמיר את מצבי".

הרצאה בכנס חיים של תורה

לבחור בחיים

וכעת הגענו לעיקר – ספר לנו על הספר החדש.

"בספרי החדש לקחתי ארבעה עשר סיפורים שהייתי שותף להם וליוויתי אותם באופן אישי, כך שאני יודע בוודאות שהם מהימנים לחלוטין. אלו סיפורים של אנשים שאת מיעוטם הכרתי ואחרים שהגעתי אליהם דרך הרצאות שמסרתי או שפנו אליי בעקבות 'אתהלך'. הסיפורים הם מגוונים מאוד, אך המשותף להם זה שכל אחד מהם מספר על אדם שהיה בטוח שהוא הכי מסכן עלי אדמות, ממש סוג ב', אך ברגע שהוא הבין שהכל תלוי רק בו ובנקודת המבט שלו, התהפכו הדברים לטובה.

"הסיפור האחד הוא על מנכ"ל של ארגון גדול שאחרי שנים שהשקיע את נשמתו למען הציבור, מישהו העליב אותו ופגע בו בצורה מאד קשה באופן פומבי. בתגובה לכך הוא נפגע, הסתגר בבית והפך לשבר כלי. כשהוא פגש בי במסגרת הרצאה בה אני מציין את מה שאני אומר תמיד, שלהיעלב זו בחירה אישית. הוא הטיח בי: 'זה לא ככה,' וכך מול כל הקהל הוא נחשף. בסיפור אני מגלה כלפיו הרבה אמפתיה אבל לא מוותר ומסביר לו ולכל הקהל שוב ושוב שהאדם עצמו הוא היחיד שמחליט על תחושותיו בחיים וזה עניין של בחירה, בסופו של דבר הוא מבין וזה מה שגואל אותו ממאסר הבית הכפוי ומשיב אותו לחיים ולארגון בכוחות מחודשים.

"בפרק אחר אני מביא את סיפורו של אדם שהיה שעות לפני פטירתו, והרגיש כעס עצום על העולם. לטענתו כולם פגעו בו, הוא היה נשוי פעמיים אך מעולם לא זכה לילדים, הוא רב עם כל קרובי משפחתו ולא דיבר עם אף אחד. שעות לפני פטירתו נפגשנו ושוחחנו. הוא היה לגמרי מודע למצבו ואף אדיש לעובדה ששעותיו בעולם הזה ספורות. שאלתי אותו בכנות: 'אתה הרי יתום ואחרי פטירתך מהעולם תפגוש את הוריך. איזו מתנה תביא להם? הנוהג שבעולם הוא להביא מתנות להורים כשפוגשים אותם לאחר כך כך הרבה שנים'. הוא בקושי שמע אותי, הגוף שלו כבר לא עבד, רק הראש המשיך לפעול. המשכתי ודיברתי אל ליבו: 'כל ההורים רוצים שילדיהם יחיו בשלום, ואם תשלים עם האחים שלך זו יכולה להיות מתנה נפלאה עבורם. גם האחים יעריכו אותך יותר, שזה דבר שלא זכית לו בכל ימי חייך'. בסופו של דבר הוא קפץ למים והחל לקיים שיחות טלפוניות מבית החולים. הוא נפטר כעבור שלושה ימים כשהוא מותיר אחריו משפחה שונה לגמרי.

"יש גם סיפור על אישה שהתלוננה על בעלה, וטענה 'שהיא אלמנה ובעלה נשוי לארבע נשים' , כיוון שבעלה מסור לאמא שלו ולאחיותיו, אך ממנה ומילדיהם הוא מתעלם. היא סיפרה לי את סיפורה לאחר המפגש הראשון בסדנא שלי שבו השתתפה. הבטחתי לה שבמהלך הסדנה היא תקבל תשובה מדויקת לנושא שלה, שכן אחד הנושאים בסדנה היה שינויי הסתכלות וחשיבה. ואכן הדברים השתנו לבלי הכר, וכן יש עוד הרבה סיפורים נוספים, שכפי שציינתי, שונים מאוד אחד מהשני, כדי שכל אחד יוכל למצוא לפחות סיפור אחד שהוא מתחבר אליו, אולם הצד השווה שבהם 'שהכל תלוי בנקודת המבט'".

הגיבורים נחשפים בשמותיהם?

"לא, אני בכוונה לא חושף כלל את שמות הגיבורים, אך אני יכול לציין שכל אחד מגיבורי הסיפורים נתן את רשותו ואף עשה הגהה על הסיפורים. אין פרט שאינו מדויק. אני חושב שמהספר הזה אנשים כבר לא יוכלו לברוח בתירוץ 'אהרן מרגלית הוא מיוחד, הוא נולד עם כוחות מיוחדים', כי אלו סיפורים על אנשים פשוטים ורגילים שפשוט החליטו שהם רוצים לראות את הטוב ולחיות".

ואחרי שהוצאת את 'אתהלך' ואת 'בעקבות אתהלך', מה התכניות הלאה?

"בחנוכה הקרוב עומד הספר החדש לצאת בעז"ה במהדורה האנגלית ולאחר מכן ביידיש, בספרדית ובצרפתית. כמו כן, התחלתי כבר לכתוב את ספרי השני 'בעקבות אתהלך 2'. אחרי הכל, החיים הם טובים מכל דמיון".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות

  1. רבי אהרן היקר והאהוב !
    עליך המליצו מכבר לברך: 'ברוך… משנה הבריות'… טרם נמצא אדם שגרם 'פרדיגמה' (שינוי חשיבה קוטבית) להמונים, -כמוך.
    תהילות להשי"ת על כל החסדים והטובות בגלוי ובהסתרה וברכות והודאות ליבול התובנות שהנחלת עד הנה, לכלל ולפרט.
    והעיקר !!! 'ההסתגרות' לפי 'צו השעה' בתקופה זו , לא תתן לשמריך לשקוט… כל מה שקרה עד עתה 'זה רק הפרומו' !!!יה"ר שהשי"ת הטוב והמטיב – יוסיף לך שנות חיים ובריאות איתנה לאויוש"ט, ויחדש כנשר נעוריך ויפוצו מעיינותיך חוצה, עדי ישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה.

    1. רבי יואל יוסף ידידי ומכובדי היקר !

      התרגשתי מאוד לקרוא את תגובתך הכל כך מעצימה, מפרגנת ומעודדת. אתה הוא זה שמזה שנים רבות 'מכה על קודקודי ואומר לי גדל', בכל עשיה חדשה, בכל פעילות או יוזמה חדשה אומר לי תמיד: "כל מה שקרה עד עתה זה רק הפרומו !" ותמיד בליווי ברכות חמות מעומק הלב עד בלי די.

      יגמול לך הקב"ה מידו הרחבה והגדולה, שתראה רוב אושר ונחת מכל יוצ"ח, מתוך בריאות איתנה ופרנסה בשפע ובכבוד ויחד עם רעיתך שתחי' תזכו לחיים ארוכים ומלאי שמחה כל הימים.

      אוהבך ומכבדך מאוד,
      אהרן

פוסטים אחרונים

הרב אהרן מרגלית

הכול נמצא בך

הספר "אתהלך", המתאר מסע אישי בהתמודדות חוזרת עם מחלת הסרטן, מככב שנים בראש רשימת רבי…

השאר הודעה