איך מייצרים אנרגיה פנימית?

רוב האנשים שאתם ואני מכירים, מעוניינים לשנות דבר-מה בחייהם, בתפיסותיהם ובהתנהגותם. ורובם, כפי שאני ואתם יודעים, לא ממש מצליחים לבצע את השינוי. מסתבר, שלא קשה להבין את האתגר, אך לגמרי לא פשוט למצוא את האנרגיה הנדרשת לחוללו. אם לא די בכך, מתברר לכל מתבונן, שכמעט בכל רגע אנו יכולים וצריכים לחולל 'התחלה חדשה', והשאלה הופכת להיות קשה ומציקה יותר: כיצד יכול אדם לייצר בתוכו אנרגיה נפשית כדי להתחיל שוב ושוב?

הרי 'התחלה' משמעה הוא, שאני יוצא לדרך חדשה מבלי להתחשב במה שקרה בשלב קודם, וכיצד יתכן שברגע הבא אעשה משהו שלא יתחשב במה שהתרחש ברגע הקודם? האם יש בי אנרגיה מספקת כדי להתניע שוב ושוב תהליכים חדשים?

אך ישנם מצבים בהם אנשים מסוגלים לתפקד באופן אנרגטי מלא לאורך זמן ובתנאים קשים. חייל בשדה הקרב, נדרש להילחם במשך שעות רצופות, לפעמים לאורך כמה ימים, כמעט ללא אוכל ושתיה וכאשר סביבו רוחשת מציאות איומה ומפחידה. גם חולה הנאבק על חייו, הוא ובני משפחתו מסוגלים לפעול ב'מתכונת חירום' הרחוקה מאד-מאד מסגנון הפעילות בימי שגרה. כיוצא בזה, איש עסקים שאחד ממפעליו נתקל בקשיי תפעול ותזרים, נחלץ לבצע פעולות שמימיו לא העלה בדעתו שיהא מסוגל לבצען. ואלו רק דוגמאות בודדות לאותה יעילות נמרצת המתגלה בעת מצוקה ומשבר. מהיכן נובעת אותה אנרגיה-מתפרצת בצלו של איום קיומי?

לא קשה להשיב על השאלה הזו. כאשר אדם חש שחייו – או מפעל חייו – בסכנה, הוא לא נאלץ לתור אחר מקור אנרגיה פנימי. הוא פשוט שוכח מכל השאר ולנגד עיניו נמצאת משימה אחת: להציל את עצמו. וכאשר ממוקדים במטרת משימה תכליתית אחת, גם כל האנרגיה מנותבת לאותו מוקד. בעיצומו של קרב, החייל אינו מתעניין בשום דבר אחר, זולת במתן מענה למטרת העל: לנצח בקרב ולשרוד. כאשר מתנדנד הענף עליו אדם יושב, אין דבר שיוכל להסיח את דעתו, שכן הוא עסוק בדבר אחד בלבד: להבטיח את ירידתו בשלום מן העץ בטרם יקרוס.

האדם עצמו הוא מקור אנרגיה אינסופי וביכולתו לייצר אנרגיה עצומה, לכל אתגר ובכל עת. הבעיה היא, שחלק גדול מן האנרגיה דולף ונאבד אי שם, עד שהאדם עשוי לטעות ולחשוב שהוא לא מסוגל לייצר די אנרגיה. ברגע שהוא ממוקד במטרה חשובה הצורכת אנרגיה רבה, הוא מגייס את מלוא האחריות הנדרשת כדי לשמר את מלוא האנרגיה שהוא מייצר ולייצר עוד.

זהו לא סוד הצלחתם של חיים משגשגים. זהו סוד קיומו של כל אדם חפץ חיים. להיות ממוקד בתכלית, ופירושו: לא להביט על שום דבר אחר. כאשר חיה נמלטת מפני רודפה, היא אינה בודקת אם היא נפלה או קמה, אלא כל מעייניה נתונים להגדלת הפער שבינה לבין מבקש נפשה. אדם הממוקד במטרה חשובה, אינו בודק האם הוא מצליח או נכשל, כי המחשבה היחידה המעסיקה אותו היא כיצד הוא מגיע אל המטרה.

שיהיה ברור: כל בעלי ההישגים הגדולים, דילגו על מאות כשלונות. כל בעלי התגליות המדעיות המרשימות, ידעו אינספור ניסויים בלתי מוצלחים. אבל הם לא חוו כשלונות. הם סירבו לחוות אותם. הם המשיכו להביט קדימה, לא שכחו כי יש להם מטרה, ובסופו של תהליך הם גם הגיעו אליה.

וגם אנחנו, בהביננו כי בכל רגע עלינו לייצר התחלה חדשה ולהמציא לה כוחות, נדרשים להתעלם מכל מה שידענו עד כה. לא מעניין מה התרחש בחיינו הצעירים, לא משנה מה עבר עלינו בילדותנו, מה התרחש בחיינו לפני שנה ומה קרה אתמול או לפני שעה, גם לא לפני דקה בודדת. אין כל משמעות לכל אותן פעמים בהן נפלתי ונכשלתי, כל עוד ואני זוכר שהיה זה 'נוף מתחלף' בדרך להצלחה. אני הרי מעוניין להגיע אל תחנת היעד – אל ההצלחה הנכספת – ומדוע שאתעכב בדרך ואבחן כמה מכוערת היתה אחת מתמונות הנוף…

אבל יש גם מצבים אחרים, בהם אדם מתאמץ ומנסה באמת להגיע אל היעד והוא לא מצליח לגייס בתוכו את הכוחות. לא פעם אני נשאל: 'ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא היו לי הכוחות להמשיך ולנסות. כיצד בכל זאת ניתן להמשיך לנסות? האם זה אומר שאין לי את הכוחות?!' – בוודאי שלא, ועל כך בעז"ה בטור הבא.