אודות

אם תרצו, אהרן מרגלית הוא ילד מסכן, מגמגם, שחלה בפוליו ועד גיל שבע שכב במעון נכים כאבן שאין לה הופכין כשאמו באה לבקרו אחת לשבוע למשך שעה וחצי. למוד סבל ותלאות, שאיבד אח במלחמת ההתשה, בת לאחר מחלה קצרה, ובן שנרצח בנסיבות טראגיות. נלחם ארבע פעמים בסרטן מהם שהיה במצב סופני נטול כל שארית של תקווה, ועבר עשרות ניתוחים וטיפולים כימותרפיים.

אם תרצו, אהרן מרגלית הוא מרצה מבוקש בכל העולם, שהרצה כבר לפני קרוב לחצי מיליון בני אדם, מחבר ספר אוטוביוגרפי רב מכר שנחטף מהחנויות לאחר שי"ל בקרוב לשלושים מהדורות, והומחז בציבור החרדי והכללי בשני סרטים, מחבר סדרת קומיקס רבת מכר לילדים, בעלים של סוכנות ביטוח גדולה ומצליחה כבר למעלה משלושים שנה, שופט בבית משפט לדיני עבודה משך שש עשרה שנים, מתנדב ביחידה קרבית, מייסד ומקים מפעל עולמי לעידוד שמירת הלשון והמצוות שבין אדם לחברו, הכולל מענה טלפוני על ידי רבנים לשאלות בדינים אלו, הוצאת ספרים וירחונים, ומערך בחינות עולמי.

תלוי איך מסתכלים. כך סבור הרב מרגלית, וכך גם בחר לעצב את חייו. במקום חיי מסכנות וחמלה עצמית, בחר הרב מרגלית בחיים של אופטימיות ועשייה, להיות יעיל ולחשוב מה ניתן לעשות כעת וכיצד ניתן להשפיע. כך הפך הרב מרגלית מסכת חיים טראגית מיוסרת וכואבת, לסיפור חיים רב עוצמות ומעורר השראה.

עד לפני עשור חי הרב מרגלית- יהודי חרדי כבן שבעים – את חייו באנונימיות מה, כשהוא מוכר בשלל כובעיו המקצועיים, כסוכן ביטוח מומחה, כשופט בבית המשפט לדיני עבודה, וכמייסד ומתפעל בעצמו את 'מפעל החפץ חיים' לעידוד שמירת הלשון. תדמיתו היא של איש עשייה אופטימי ומוצלח, ועל פניו היה נראה כי גם מסכת חייו אופטימלית בהתאם. מאום לא הסגיר את עברו, איש גם לא חשב שהוא משותק בכתפיו ואינו יכול להרים את ידיו מעל לסנטרו. בשיחות עידוד בארבע עיניים היה חושף הרב מרגלית טפח את נווה התלאות האישי שלו, אך אף פעם לא ברבים.

לפני כעשור הוזמן הרב מרגלית להרצות לראשונה בחייו! בפורום המנהלים של עיתון 'המודיע', במסגרת הרצאתו גולל הרב מרגלית בקצרה את סיפור חייו, ובתוך שלוש שעות בלבד הפך הרב מרגלית מדמות אנונימית, לאחת מהאישיויות המפורסמות ביותר בציבור החרדי ובישראל. כעבור תקופה כתב את ספרו הראשון 'אתהלך' יחד עם הסופר ר' מוישה גוטמן, והספר שמאז יצא לאור בקרוב לשלושים מהדורות בשלל שפות, הפך להיות רב מכר בממדים היסטוריים.

***

את חייו התחיל הרב מרגלית במושב תפרח שבנגב, ילד אחד מתוך שבעה להוריו זוג ניצולי שואה מהונגריה שאיבדו את מרבית קרובי משפחתם בשואה. השנים היו שנות הצנע, הסתננויות ומעשי שוד היו דבר שבשגרה, והעניות בבית היתה רבה.

בהיותו כבן שנתיים וחצי הגיע הטרקטור הראשון למושב. נער חסר אחריות חמד לצון ודהר עם הטרקטור לכיוון חבורת ילדים משחקת, ביניהם הרב מרגלית. הילדים נסו לכל עבר, ואהרן מרגלית מועד ונופל לתוך בור כשהוא מגונן בחרדה על ראשו. הילד יצא מהבור והפסיק לדבר, תקף אותו גמגום כבד ביותר.

כעבור שבועיים בלבד החל הילד אהרן לחוש ברע, אמו המסורה זיהתה את התסמינים והבינה שבנה נדבק במחלת הפוליו [שיתוק ילדים] שהשתוללה באותם ימים בארץ בחוסר מעצורים, והדביקה מעל 14,000 ילדים כשחלק מתוכם היא מותירה משותקים בחלקים מסוימים בגופם. חיש רתמה את הפרד, הציעה קש על העגלה, השכיבה את בנה, ומיהרה לבית החולים בבאר שבע, משם שלחו אותם במשאית ל'תל לוינסקי', הלא הוא בית החולים המוכר לנו כיום כ'תל השומר'.

עם הגיעם לבית החולים 'תל לוינסקי' איבד אהרן את הכרתו. אמו רצה לחדר המיון והזעיקה את הרופאים שמיהרו להכניס אותו ל'ריאת ברזל' – מכונת הנשמה כבידה ומסורבלת של אותם הימים. אהרן לקה בדרגת הפוליו החמורה ביותר, שפגעה בריאותיו, ושממנה יצאו חיים שלשה ילדים בלבד והוא מהם. הרופאים שלחו את אמו חזרה לביתה, כשהם מבטיחים לה שאם הוא ייצא חי הם יודיעו לה…

כעבור כמה שבועות הוא יוצא מסכנת חיים ומשתחרר למעון נכים בירושלים. שם הוא שוכב משך קרוב לחמש שנים כשבשנים הראשונות מתוכן הוא לא היה יכול אפילו להתהפך. אמו המסורה היתה באה לבקרו אחת לשבוע, למשך שעה וחצי, כשלשם כך היא מיטלטלת בדרכים לא פחות מחמש עשרה שעות. הבדידות הנוראה ותחושת החידלון תוקפים אותו בימים ובלילות, ודיבורים חסרי התחשבות של מבקרי הילדים האחרים בחדר דוקרים את לבו כמדקרות חרב. שבתות שלימות הוא מתכסה כולו בשמיכה כדי לא להיתקל באורחיהם של החברים, והוא מקבל החלטה נחושה: "אני לא אהיה מסכן!".

אמו המסורה אינה אומרת נואש, היא באה לבקר בעקביות ולואטת באזניו: "אהרל'ה, אתה תראה, יום יגיע ואתה תהיה בריא, עוד נשחק תופסת בחצר – ואתה תשיג אותי!". עוצמת האמון והמילים האמתיות של אמא חודרות ללב של אהרן ובלילות הוא חולם על משחק תופסת עם אמא.

בגיל שבע, לאחר התעקשות של אמא, אהרן חוזר הביתה. בתחילה הוא מובל על כסא לכל מקום, אך בעקבות הנחישות של אמא, ותרגילי פיזיותרפיה מייסרים בהם היה אהרן צורח ואמא בוכה יחד עמו, אהרן החל מתנייד עם קביים. בשל נפילות חוזרות ונשנות עומדים לכרות את רגלו הימנית, וברגע האחרון רופא חדש מציע להחליף את הברך בברך מלאכותית והקטיעה נמנעת. מאז הוא מהלך על רגליו, עם חלקי חילוף, ברזלים עד הברכיים, ונעליים ששוקלים שש קילו.

***

בשנות הילדות המאוחרות ובמהלך שנות ההתבגרות, מתמודד אהרן בגבורה עם הגמגום הכבד שתקף אותו בגיל שנתיים וחצי. הוא נקלע לסיטואציות מביכות ולדרמות של ממש, ביניהם בעת עלותו לתורה בשבת בר המצווה שלו. את אהרן מלווים קשיים חברתיים רבים בעקבות הגמגום והעבר הקשה, ולעתים הוא מרגיש חסר ערך ומשמעות.

בגיל שש עשרה לאחר הפנייה לרופא מומחה, הוא מתחיל מסכת גבורה של מלחמה בגמגום, באמצעות דמיון מודרך ותרגולים אמיצים, ובסופה מנצח. הוא מדבר כאחד האדם, ופותח דף חדש בחייו החברתיים.

במלחמת יום הכיפורים אהרן מתנדב בצה"ל למרות הנכות, ומשמש כנהג אמבולנס ביחידה קרבית. בהמשך הוא מגיש תביעה נגד משרד הבטחון על כך שהם מסרבים לגייסו לשירות צבאי סדיר, ובהמלצת השופט הם מוותרים ומגייסים אותו לשירות סדיר. כל זאת, לאחר שקודם לכן איבד את אחיו שהיה קרוב מאד לליבו במלחמת ההתשה.

***

לאחר נישואיו, בהיותו אב צעיר, חלתה בתו הילדה בדלקת קרום המח, כאב רחום לחם את חיי בתו אך למרבה הצער, כעבור זמן קצר היא נפטרה. בשנים מאוחרות יותר, זכה להשיא את בנו, אך בטרם חלף חודש מיום החתונה, והחתן הטרי נרצח בטעות במהלך קטטת שיכורים ברחובות קובה. אהרן – האב השכול, מתעקש להמשיך את רכבת החיים לתחנה הבאה ולא לשקוע ביגון חסר תכלית. הוא מתמקד בעשייה, ומגלה את השליחות והאתגר שבתוך הקושי.

.***

לפני כשבע עשרה שנה התגלה הסרטן בפעם הראשונה בגופו של הרב מרגלית. זה התחיל בפצעון קטן בלחי שהטריד את מנוחתו. לאחר אינספור חוות דעת רפואיות אבחונים וביופסיות, מפנה אותו הרב פירר לרופא בארה"ב שמבשר לו כי חלה בסרטן, ומדובר בגידול ממאיר בדרגה מקסימלית שאינה מותירה לו יותר משנים עשר שבועות לחיות. לאחר ההלם הראשונים, אהרן מתעשת ומחליט שלא להיכנע.

הרב מרגלית מסדר את מחשבותיו, מעמיק להתבונן מה תפקידו לעת הזאת, מה עומק האתגר, ומיד פונה לשלב המעשי. הוא מכין תכנית עבודה מעשית לקראת התקופה הקרובה, כשהוא משנס את מתניו ורותם את משפחתו ונכדיו לצליחת המסע המפרך. לרופא שמנסה להיות ריאלי ולהרפות את ידיו מניסיונות אחר חיפוש מזור מודיע אהרן כי הוא לא מתכנן לשבת בבית ולחכות, כי הוא לא מכין כוס קפה למלאך המוות. הוא מבטיח לרופא שהוא בן גילו כי הוא יאריך ימים עוד יותר ממנו.

לטיפולי הכימותרפיה נוסע הרב מרגלית לבדו, כשהוא רואה בכך כעוד מטלה ביומנו העמוס. שם בחדר ההקרנות הוא בתפקיד הליצן הרפואי הבלתי רשמי, כשהוא עובר מחולה לחולה, ואינו מרפה עד שהוא רואה קצה חיוך נמרך על הפנים המיואשות. לעתים שוכח כי הוא בעצמו חולה שבא להקרנות. בתקופות בהם מאושפז אהרן בבית החולים, הוא תולה על דלת חדרו שלט: "הכניסה עם חיוך בלבד".

כך לא פחות מארבע פעמים נלחם אהרן בסרטן שרצה לבלום בכח את רכבת חייו, אך אהרן באמונה יוקדת וצרופה לא אמר נואש, והפשיל שרוולים לקראת האתגר, והוא גם הצליח, בחסדי שמים.

***

הדמות העומדת מאחורי סיפור חיים זה אינה מסתתרת, כתובתו האמתית ומספר הטלפון של הרב מרגלית גלויים וידועים לכל, והוא מקפיד על כך שבכל אחד מספריו הם יופיעו. הרב מרגלית הופיע בפני קהל של קרוב למיליון בני אדם, ובסיפור חייו המרטיט נגע באינספור לבבות, שהתחילו לחיות חיים חדשים בעקבותיו.

בהרצאותיו כמו בספריו שוזר הרב מרגלית ציוני דרך וכלים רבי עוצמה לצלוח את משברי החיים ולנווט את המפרשים בין הגלים, להפוך את הקושי לאתגר, ולמצוא את האור שמאיר דווקא מתוך החושך. קוראים ומאזינים רבים מצאו את אתגרי חייהם בתוך סיפורו של הרב מרגלית, ובעקבותיו החלו משנים תפיסות חיים, מאמינים בעצמם, מבינים את זולתם, יוצאים לדרך מעשית, ומגלים כיצד האתגר הופך למנוף.