כיצד נבנה ביטחון עצמי בילדים?

ביטחון עצמי – מהו, וכיצד הוא מתחזק או נחלש?

ביטחון עצמי הוא טבע מולד!

בורא עולם ברא את האדם עם הרבה מאוד ביטחון עצמי. לילדים קטנים יש הרבה מאוד ביטחון עצמי, איך נאמר, לפעמים אפילו עודף… אם נתבונן בילדים קטנים נגלה אותם מאוד סקרנים, מאוד חקרנים, מאוד לא מודעים לסיכונים. דוחפים ידיים, נוגעים, מכניסים לפה וממש לא חוששים משום דבר, אלא שאם הזמן והשנים הם סופגים הרבה מאוד הערות ביקורתיות, הם חווים נפילות וכשלונות ובטחונם העצמי מתערער ונמוג.

מהו חוסר ביטחון עצמי?

אחת הבעיות הקשות בדור שלנו היא ריבוי הילדים והאנשים הסובלים מהעדר ביטחון עצמי. חוסר ביטחון עצמי אינו רק ביישנות ומופנמות, אדם שאין לו ביטחון עצמי לא מעז לקחת על עצמו התחייבויות מחשש שלא יעמוד בהן. חוסר הביטחון פוגע מאוד בהרגשתו של הילד, הוא נעשה ביישן ומופנם. הוא רחוק מלמצות את היכולות והכישורים שלו, רחוק מאוד מלמצות את הפוטנציאל שגלום בו והכל בגלל שאין לו מספיק ביטחון עצמי.

כיצד אנחנו גורמים לחוסר ביטחון עצמי בילדינו?

כשהילד מעט גדל, אל מול בטחונו העצמי המופרז וחוסר המודעות שלו לסיכונים בשלב הזה אנו מגיעים ומתחילים 'לחנך' אותו. להזהיר אותו לא לעשות את זה ואת זה, לאיים עליו, לפעמים למתוח עליו ביקורת, לפעמים קצת לבייש אותו בפני האחים והאחיות, בפני הסבא והסבתא, להסביר לו שהוא עוד קטן מדי, עדין לא מסוגל, לא יכול, וכן על זו הדרך. כך, לאט לאט הביטחון העצמי שהיה לו כשנולד הולך ונמוג עד שזה מגיע אל מתחת לגבול התחתון ואז הוא מפסיק להעז. לנסות. להתנסות ומתחיל להסתגר בתוך עצמי. ואני לא אומר, הורים צריכים לחנך לזהירות ולהרחיק מסכנות, אבל חשוב גם לשמור על האיזון הנכון שלא לגרום לילד לאובדן בטחונו העצמי.

מהו האיזון הזה ואיך שומרים עליו, בעזרת ה' נסביר בהמשך, אך כעת אני רוצה לדבר על הדרך לבנות ביטחון עצמי אצל ילדים גדולים יותר. אחרי שהרחקנו אותם מן האסור וכיוונו אותם אל המותר, איך נחזק בהם עכשיו את הביטחון העצמי?

כיצד נחזק את הביטחון העצמי?

בשלב הראשון עלינו לתת להם להיכשל. כן, דווקא מתוך זה שאדם נכשל ומתגבר, נכשל ומתגבר, הוא מתחשל והביטחון העצמי שלו מתחזק. כמובן, הכל נכון רק אם נכיל את הכישלון בצורה נכונה וחלילה לא נגער בילד על כך שלא הצליח. אם נשכיל לעשות זאת בתבונה, הכישלון לא ירפה את ידיו אלא להיפך, יחזק אותו ויצמיח בו יכולות.

צורת ההסתכלות הנכונה על הכישלון

מהי תגובה נכונה לכישלון?

תגובה נכונה על כישלון, היא תגובה שמכילה את הקושי, מזדהה אם האכזבה של הילד מהיכשלון, ובונה בילד את ההרגשה שכל כישלון הוא אבן דרך בדרך להצלחה. אפשר לומר: "אברימי מתוק שלי, הפעם זה לא הצליח ואתה ודאי מאוכזב, אבל אל תתייאש. המצליחנים הכי גדולים בעולם, בכל התחומים, הצליחו רק בגלל שהם לא התייאשו וניסו שוב ושוב".

ההצלחה נובעת רק מהכישלונות!

כדי לרכב על אופניים צריך לשפשף את הברכיים ולהיתקע בשניים שלושה עמודי חשמל עד שלומדים לרכב נכון. גם לשחות לא לומדים בהתכתבות. צריך לשתות מי ים או מהמים שבבריכה, לבעבע קצת בתוך המים, להיבהל, לאבד שליטה ורק ככה לומדים לשחות. ומה עם כל ההמצאות? גם 'תומס אדיסון' שהמציא את נורת החשמל לא הצליח בניסיון הראשון.  שמעתי שרק לאחר שניסה למעלה מאלף פעמים שהנורה האירה. וגם אז לא היה מדובר באור כמו היום, אבל הנורה האירה איכשהו. לא רק אדיסון כך, גם 'האחים רייט' שהמציאו את המטוס הראשון בעולם עמלו עליו שנים רבות, הם עברו אין ספור כישלונות, רבים מאוד בעולם לעגו ובזו להם ולרעיון שלהם שנראה דמיוני וחסר סיכוי לחלוטין, אבל הם לא התייאשו. אחרי כל כשלון הם הפיקו לקחים ושיפרו את המטוס עוד ועוד עד שזכו לראות את פרי ידיהם מתרומם באוויר. וכך גם הנרי פורד שהמציא את המכונית הראשונה בעולם וכל שאר הממציאים למיניהם.

בכדי להצליח דרושה אמונה ודביקות במטרה.

כל אלו, הצליחו רק בגלל שהייתה להם אמונה גדולה במה שהם רצו להמציא, הייתה להם דבקות במטרה, הייתה להם נחישות, ובעיקר התמדה וביטחון עצמי. הם לא חשבו שהם לא ראויים להמצאה, הם לא חשבו "מי הם ומה פתאום שיצליחו"?, אלא היה להם ביטחון עצמי והרבה אומץ. לקפוץ, להעז, ולנסות שוב ושוב, הם עשו דברים שנראים לגמרי מטורפים, קיבלו לא מעט לעג ותגובות בהחלט לא אוהדות, אבל הם ניסו שוב ושוב עד שהצליחו. מי העלה בראשו שיוכלו להאיר את העולם בפנס – בשביל מה היו עששיות? מי העלה בדעתו להיכנס למפלצת ששמה רכבת? – אותה רכבת שהיום אנחנו לא יכולים להבין איך העולם התקיים בלעדיה, שלא לדבר על כלי רכב ומטוסים… כך ברא ה' את העולם, מנסים, נכשלים, מנסים שוב ושוב ושוב ולבסוף, אלה שלא מתייאשים – בעז"ה מצליחים.

ילדים צריכים לדעת להתמודד לבד!

אל תהיו הליקופטר!

כלי חשוב נוסף, הוא לתת לילד להתמודד לבד.

אל תהיו הליקופטר. כמו אלו שכל הזמן מרחפים מעל הילד, מפלסים לו את השבילים, עושים עם הפרופלור הרבה רוח שמעיף את גרגרי החול מהדרך שלו ופותרים לו את כל הבעיות. לא זו הדרך. אם נפתור לילדים שלנו את כל הבעיות שלהם, כשהם יתמודדו באמת, ובאיזשהו שלב בחיים הם הרי יצטרכו להתמודד באמת, הם לא ידעו לעשות זאת.

התמודדות של ילד מחשלת אותו

רק על ידי כך שילד מתמודד הוא מחזק את השרירים שלו ומחשל את עצמו. כשהילד יודע רק לגשת להורים בבקשה שיפתרו את הבעיה זה לא נקרא להתמודד, להתמודד פירושו לפתור לבד את הבעיה. כמובן, בתנאי שהיא תואמת לגיל וליכולת שלו, אבל ילדים אמורים לפתור את הבעיות של עצמם בעצמם. לכן הורים שרוצים ילדים עם ביטחון עצמי צריכים לתת להם להתמודד בעצמם.

ההורים הם המדריכים, לא הסבלים

אתם יודעים, כשאדם עולה על אוטובוס ויוצא לטיול מאורגן, הוא משלם על זה כסף. למעשה, כל היושבים באוטובוס משלמים על כך תבין ותקלין. יש רק שני אנשים שלא רק שאינם משלמים על הטיול – עוד משלמים להם. המדריך והנהג. שניהם בעלי תפקיד בטיול אבל ישנו שוני גדול בין התפקידים שלהם. הנהג תפקידו להעמיס את הנוסעים על האוטובוס שלו, על הכתפיים שלו, לקחת אותם ולהביאם אל היעד. המדריך אינו לוקח את המטיילים אלא מסביר להם איך להגיע לשם. כולם יורדים בתחנה איפה שהאוטובוס עוצר להם ואז המדריך אומר: "תשמעו, עכשיו אתם צריכים ללכת ישר עד עץ החרוב הראשון, שם לפנות ימינה ולהמשיך עד הבאר. בבאר תפנו שמאלה ואחרי חמישים צעדים תראו אבן גדולה ומתחתיה יהיו הוראות איך להמשיך הלאה". הוא לא לוקח את המטיילים על שכמו וגם לא נושא אותם על הידיים, הוא מסביר להם איך להגיע ומשאיר להם לעשות את הדרך ברגליהם.

יש להרפות מהילדים – לשחרר אותם להתמודדות עצמית

בחיי ילדינו ישנו שלב בו אנחנו, כהורים, אמורים להוביל אותם. כשהילדים קטנים ממש אנחנו עושים את זה פיזית. לוקחים אותם על הידיים או שמים בעגלה ומובילים, אבל כשהילד גדל אנחנו אמורים להרפות ממנו לא רק פיזית, גם מעשית. לשנות את הפאזה ולעבור מתפקיד הנהג לתפקיד המדריך. אנחנו לא יכולים לסחוב אותם על הכתפיים שלנו לנצח. אם נעשה את זה הם לא ידעו ללכת אף פעם, בטח שלא לרוץ. באיזשהו שלב אנחנו צריכים לשחרר. להדריך מעט ואחר כך לתת להם להתמודד לבד. ללכת לבד.

ילד צריך לשאת בתוצאות מעשיו בעצמו בכדי להתמודד

נניח שילד מגיע הביתה, ומספר שהוא עשה איזה שהוא תעלול בחיידר והרב'ה אמר לו ללכת הביתה ולא לחזור יומיים או שלושה. הילד בוכה בכי תמרורים, ואנחנו כהורים, רוצים לעזור לו. התגובה הטבעית שלנו היא להרים טלפון אל המלמד או המנהל ולהסביר את הילד.

התגובה הזאת נכונה אולי בפעם הראשונה שסיפור כזה קורה, אבל אם קרה דבר כזה יותר מפעם אחת, והילד בגיל שכבר יכול לעזור לעצמו, הייתי מציע להורים לשבת עם הילד, לתת לו הרבה אמפתיה, לומר לו 'וואו בטח מאוד בייש אותך שהרב או המנהל שלח אותך הביתה. בטח הרגשת מאוד לא בנוח. בטח גם לא התכוונת להתחצף, ומאוד כאב לך מה שקרה שהמילה ממש ברחה לך מהפה ועכשיו לא נעים לך. אבל תשמע ילד חמוד שלי, אני לא חושבת שזה נכון שאני אלך למנהל ואדבר איתו בשבילך. אתה כבר ילד גדול. אמרת לי שאתה מצטער? הסברת לי מה קרה ולמה התבלבלת? – עכשיו לך ותגיד את זה למנהל, לך לרב'ה שלך ותדבר איתו, תבקש ממנו סליחה'. צריך לחזק אותו מבפנים שירגיש מסוגל, אפשר לתת לו עצה איך להתחיל, אבל חשוב להניח לילד לפתור את הבעיות שלו בעצמו. ככל שהילדים שלנו ילמדו לפתור את הבעיות שלהם בעצמם הם יתחשלו ויתחזקו ויקבלו אמון ביכולת שלהם להתמודד.

מחמאות של הורים – הכלי המחזק ביותר את הבטחון עצמי

מעבר לזה, התפקיד שלנו בחיזוק הביטחון העצמי אצל הילדים הוא המחמאות. הורים לא מבינים עד כמה המילה שלהם משמעותית עבור הילד. כמה מחמאה שלהם שווה פי מאה מכל מחמאה אחרת. לא רק בשביל הקשר עם הילדים, ולא רק למען החינוך, גם למען הביטחון העצמי של הילד עלינו להרבות להחמיא לו. לומר לילדים משפטים מעצימים, להציב בפניהם מטרות, לתת משמעות לניסיונות שלהם, להתרגש עם כל הצלחה, ואז נזכה לטעת בהם מספיק ביטחון עצמי על מנת לנסות למצות את היכולות שה' יתברך חנן אותם.

סיפורים מכלי ראשון – התמודדות עם קשיים שחישלו אותי

התמודדות עם מכשול 'בלתי עביר' שחיזק את בטחוני העצמי

גדלתי בבית שהיה בו עוני גדול. עוני של הימים ההם לא עמד בכלל בהשוואה למושגים שלנו. עוני של אז התבטא בלחם ובחלב באמת ולא רק כביטוי. לא היה מה לדבר על עוף, בטח שלא על בשר. צורת החיים הייתה פשוטה מאוד וירקות קטפנו מהגינה. מה שהיה אכלנו ומה שלא לא. אחים שלי, למשל, אף פעם לא קיבלו נעליים חדשות. הבכור קיבל נעליים שקרובי משפחה וידידים של ההורים שלחו מאמריקה. כשהרגל שלו גדלה ולא יכלה להיכנס יותר בנעל ההורים שלי חתכו את הנעל מקדימה כדי שהבוהן תוכל לבלוט החוצה וכשגם זה כבר לא עזר – עברה הנעל לילד הבא בתור, וממנו לילד שאחר כך (מזל שכולם אצלנו בבית היו בנים…). אני הייתי היחיד שזכיתי לקבל נעליים חדשות, ולא בגלל שרצו לפנק אותי, אלא מכיוון שהייתי צריך נעליים מיוחדות.

אותו דבר היה עם הבגדים. ככלל, בילדותי בגדים החזיקו מעמד הרבה יותר ממה שהם מחזיקים היום. חברת 'אתא' ייצרה אותם והאמירה השגורה בפי העם טענה שאתא הוא בגד לכל החיים. הבגדים שלהם באמת החזיקו לנצח ועברו במשפחתנו מאחד לשני, לשלישי, לרביעי ועד האחרון (חבל רק שהחברה החזיקה מעמד קצת פחות מהבגדים שלה…). בקיצור, לא קיבלנו בגדים חדשים כמעט אף פעם.

הייתי צריך להסתדר לבד – ובטחוני העצמי התחזק

אינני זוכר במה זכיתי לזכות הזו, אבל באיזשהו שלב, בגיל קרוב לשלוש עשרה, אמרה לי אמא שאני זכאי לקנות חולצה חדשה. אל תנסו להבין את ההתרגשות, זה משהו שלא שייך בכלל לדור שלנו. אין לכם מושג מה זה עשה לי, תהיה לי 'חולצה חדשה'. טוב, בשביל לקנות חולצה חדשה בתפרח צריך לנסוע לבאר שבע. אבל עברו יום ויומיים ואמא לא התארגנה לנסיעה. באיזשהו שלב ניגשתי אליה ושאלתי אותה: 'אמא, מתי ניסע לבאר שבע לקנות חולצה חדשה?' אמא הסתכלה עלי ושאלה בפשטות: 'אהרל'ה, למה אתה צריך אותי כדי לנסוע לקנות לך חולצה חדשה? סע לבאר שבע, תיכנס שם לסלומון (סלומון היה בעל חנות בגדים גדולה בבאר שבע), תיכנס לשם תבחר לך חולצה'. לא האמנתי שאמא רצינית, אני ילד, היא באמת מתכוונת שאעשה את כל זה לבד? אמרתי לה: 'אבל אמא, איך אני אדע איזו חולצה לקנות?'. 'הו, זה פשוט', היא ענתה, 'תגיד לסלומון שאתה הבן שלנו וצריך חולצה של אתא. הוא ידע אילו חולצות מתאימות לנו. הוא יראה לך את מה שמתאים ואתה תבחר לך את הדוגמא שאתה אוהב (באותם ימים לא הלכו הילדים בתפרח בשחור לבן. צ.ג.)'. 'אבל אמא', כאן נבהלתי, 'איך אדע איזה דוגמא וצבע לקחת?'.

אמא לא התרשמה מטון קולי היללני. 'הו זהו בדיוק, תבחר את מה שאתה אוהב ואם החברים יצחקו עליך, בפעם הבאה תדע טוב יותר מה לבחור'.

אודה על האמת. בזמנו לא ממש נהניתי מהאמירה של אמא, היה ברור לי שהפעם הבאה בה אקנה חולצה לא יהיה מחר וגם לא בעוד חודשיים, אבל ידעתי שאם אמא החליטה שאני יכול להתמודד לבד, אצטרך לעשות זאת. השקעתי קצת, במשך כמה ימים הסתכלתי מסביב ולמדתי מה מקובל ללבוש בכיתה וביום המיועד תפסתי את רגלי הרועדות ונסעתי לבאר שבע.

קניתי חולצה.

החברים לא לעגו, אל דאגה, ואני למדתי שאני בהחלט מסוגל. כן, מסוגל לצאת למסע לבאר שבע, מסוגל להסתדר באוטובוס הגדול לבדי, מסוגל למצוא לבד חנויות, ומסוגל לקחת נשימה עמוקה, לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה.

לקח לכל החיים – אני יכול לקבל החלטות לבד!

לימים הבנתי שהאמון הזה של אמא והביטחון שאני יכול לקבל החלטות לבדי, הם שבנו בי בעצם את הביטחון העצמי. כשהורים נותנים לילד שלהם להתמודד לבד, הם נותנים לו כלים בסיסיים, מחזקים אותם בהכלה ואהבה אבל לא פועלים בשבילם, הם בונים ילדים בעלי ביטחון עצמי. כאשר הורים נזהרים וגם במקרה של כישלון הם לא מבקרים את הילדים אלא מכילים את הכישלון ומעודדים אותם לנסות שוב ושוב, הם נותנים להם את הכלי החשוב ביותר לדרך החיים. הם בונים את הילד עצמו.

הצלחה – נותנת לילד אמון ביכולות שלו

לתת לילד לחוות הצלחות

כהורים, עלינו להשתדל מאוד לתת לילדים שלנו לחוות הצלחות. כשיש לילד סיפוק של הצלחה, כשהוא מצליח במשהו ולא משנה באיזה תחום, ההצלחה נותנת לו אמון ובטחון עצמי ביכולות שלו. אם נתאמץ, תמיד נוכל למצוא משהו שהילד שלנו יאהב לעשות, וכאשר נמצא זאת ונשכיל להעלותו על נס, נבנה בילד יציבות של בטחון.

להחמיא לכל ילד על מה שהוא מיוחד בו

ישנם יחסי גומלין בין המטלות שילדים צריכים לעשות – החל בבית הספר וכלה בבית, לבין הדברים שנעים להם לעשות. כאשר מוצאים משהו שהילד גם אוהב לעשות וגם טוב בו, ומשכילים להעלות את הדבר הזה לקדמת הבמה ולהניח לילד לקצור עליו מחמאות אמתיות שמגיעות לו ביושר, בונים בו את הביטחון העצמי. לכן, חשוב עד קריטי למצוא לכל אחד מילדי הבית נישה מיוחדת ששייכת רק לו ואהובה עליו. פינה בה הוא טוב במיוחד וכולם יודעים זאת ומציינים אותו לשבח.

אתן לנושא זה כמה דוגמאות קטנות מן המשפחה הקרובה.

שולחן שבת שהופך ליצירה מרהיבה

בעבר הרחוק הייתה לנו בת שרצינו למצוא לה פינה של מחמאות שתהיה שייכת רק לה. לאותה בת יש ידיים טובות מאוד ולכן שלחנו אותה לקורס עיצוב שולחן. מרגע שהתחיל הקורס היא לקחה על עצמה לעצב את שולחנות השבת שלנו. ובאמת היא עיצבה אותם עם מפיות ומפות וכל מני קישוטים שאז לא הכרנו בכלל. שולחן השבת שלנו הפך ליצירה מרהיבה בכל שבוע מחדש והילדה קיבלה מחמאות מכל מי שרק נכנס הביתה וראה את יצירות המופת שלה.

בישול שקוצר מחמאות

לבן אחד שלנו הייתה משיכה לבישול ואפיה (האמת, לא פלא, גם אני אהבתי לבשל. גדלתי בבית בלי אחיות ובשעה שהאחים שלי עזרו בשדות ובחקלאות – אני הייתי 'הילד של אמא', זה שנשאר לעזור בבית. אמא אהבה להפעיל אותי בעבודות המטבח כדי להפעיל את הידיים שלי שהיו חלשות, ואני אהבתי מאוד לבשל דברים מיוחדים ויוצאי דופן כמו פשטידות מלוחות ולא רגילות…). אשתי שתחיה לימדה את הבן שלנו לבשל ומהר מאוד הוא תפס את הרעיון ונטל על עצמו בתחילה את תחום סלטי השבת ולאחר מכן עבר גם לבישולים ולאפיה עד שנעשה ממש בשלן וטבח מעולה. בתחום זה הוא עשה שימוש בכישרון היצירתי שלו עם כל מיני שילובים, תיבולים ורעיונות מדהימים שפיארו והטעימו את שולחן השבת שלנו. אף פעם לא ידענו מה יופיע על השולחן הפעם, אבל תמיד היה הכל טעים מאוד וגם מרשים. בכל סעודה גרף הנער בלי סוף מחמאות על היכולות שלו. הן היו מחמאות אמתיות שאותן הרוויח ביושר, והן בנו בו היטב את בטחונו העצמי, מה שכמובן השפיע עליו לטובה גם בתחומים אחרים. עד היום, אגב, הילדים שלו (ולפעמים גם אנחנו…) מלקקים אצבעות מהבישולים של אביהם.

הנכד שמנצח את הסבא בשחמט

גם בדור הבא, דור הנכדים, אני משתדל למצוא פינה ייחודית בקשר שלי עם הנכדים והנכדות. יש לנו נכד חמוד בן שמונה. ילד מתוק ומעמיק מאוד, ילד שקט ומופנם וחיפשתי משהו שירגש וילהיב אותו. רציתי למצוא עבורו מקום בו הוא יאותגר ויחווה הצלחות. באיזשהו שלב עלה הרעיון שאלמד אותו לשחק שחמט. הילד ידע לשחק קלפים ודמקה אבל לא שחמט. ניסיתי. קראתי לו פעם וניסיתי לראות האם הוא מתעניין במשחק. הוא התעניין מאוד וגם הצליח יפה להבין את כל כלליו וכללי כלליו. קבענו מפגש שבועי קבוע בן שעה וחצי שבו בד"כ אנו מספיקים לסיים שני משחקים. מדהים לראות באיזה חשק הוא מגיע לפגישה זו. אם יוצא ובאופן חריג אינני יכול לשחק במועד הקבוע הוא מחפש זמן אחר להעביר אליו את המפגש שלנו, לכל מפגש הוא מגיע ברגל, מרחק עשר דקות הליכה, ובכל זאת אף – פעם לא איחר להגיע, וההנאה שלו מן המפגש בולטת. אנחנו משחקים כבר שלושת רבעי שנה והילד התקדם מאוד, היו כבר מספר פעמים שהוא ניצח אותי, על אמת, וזה גרם לו כמובן שמחה אדירה. הוא סיפר זאת לכולם, לחברים לבני הבית ולמשפחה, על ההצלחה שלו. "סבא שלי אלוף בשחמט אבל אני ניצחתי אותו". אבל הכי חשוב וממש לא יאמן עד כמה המפגש השבועי הזה משפיע על כל השבוע שלו. אפשר ממש לראות זאת בעיניים, איך כאשר יש לילד מקום אחד שהוא טוב בו וקוצר בו מחמאות, כמה כוחות זה נותן לו בכל שאר תחומי החיים.

הפרופסורית להיסטוריה

יש לי נכדה אחרת, בת שתים עשרה, שמגלה עניין רב בהיסטוריה. דווקא בהיסטוריה של השואה או של מלחמות. גם איתה קבעתי פגישה שבועית. אני מספר לה כל מני דברים מהעבר, מההיסטוריה שלנו מישראל ומהעולם, מוסיף קצת על השואה, והיא בולעת הכל בשקיקה. יוצאת מהבית עם אור בעיניים ומספרת על מה ששמעה ממני לאבא, לאמא, לאחים ולחברות. היא טובה בתחום והסיפורים מחליקים לה על הלשון. אבל לא הסיפורים הם העיקר, אלא החיות שהיא שואבת מהפגישה הקבועה עם הסבא שלה ומהרחבת הידיעות שלה, זה כמובן מוסיף הרבה מאוד לביטחונה העצמי ולחיזוק האישיות שלה.

להיכנס לתחום ההתעניינות של הילד

אם אנחנו נשקיע מחשבה נמצא לכל ילד את התחום שעשוי לעניין אותו ויש סיכויים שהם גם יצטיינו בם. צריך רק להפסיק לחשוב בתוך המסגרת של בית-חיידר-לימודים, ולהתחיל לחפש 'מחוץ לקופסה', לחפש דברים שישמחו אותם. זה יכול להיות חוג פיתוח קול וחזנות, מלאכת יד, עבודות בעץ, חוג נגינה או שיעור שבועי בריקוד, הפרחת עפיפונים או חוג לשחיה, לא משנה מה, העיקר שיהיה משהו שימלא אותם. שיעניק להם סיפוק ושמחת חיים, מקום שבוא הם יצטיינו וירגישו בטוחים לגמרי בהצטיינות שלהם. אין כמו הצלחה שמלווה במחמאות כדי לבנות לילדים ערך בעיני עצמם ולעזור להם להצליח בחיים.

שנזכה כולנו לרוות רוב אושר שמחה ונחת מכל יוצ"ח.