מהיכן נוטלים את הכוחות?

אחת השאלות ששאלתי את עצמי פעמים רבות במהלך חיי היתה: מהיכן שאבתי את הכוחות להתמודד? מסלול ההתמודדויות שנדרשתי לעבור, מגיל שנתיים וחצי אילך, היה לגמרי לא פשוט, עם התמודדויות מפתיעות ובלתי צפויות שכל אחת מהן בעלת פוטנציאל הרסני לגמרי. מהיכן שאבתי את הכוחות? איך שרדתי את כל ההתמודדויות ונותרתי שפוי למרות הכל? אני גם רגיל להיתקל בשאלות אלו ודומותיהן מפי אנשים, המסתקרנים לדעת, מה היה מקור הכוחות שלי להתמודד עם האתגרים המאוד קשים שבורא עולם איתגר אותי בהם בחיי הגדושים. היא נשאלת מפי אנשים, שמתביישים להציג את הקשיים שלהם, ומחפשים להישען על סיפור חיים של אדם אחר כדי ליטול משם מקור להעצמה אישית. והיא נשאלת, כקלישאה, כאשר מראיינים אנשים בשעת משבר ומצוקה, וכאילו לא נמאס – שבים ושואלים: "תגיד, באמת, מהיכן נוטלים את הכוחות?". השאלה הזו מוצבת לפתחם של  כל מי שהתמודד אי פעם עם קושי משמעותי בחייו, היא מוצבת לפתחם של הורים שכולים, של ניצולי אסונות ושל בוגרי משברים, כאילו וכל אחד מהם אמור להעניק מבט מחודש על השאלה הנצחית, שכביכול עדיין נותרה ללא מענה.

ואני, בתור אדם ששאל את עצמו פעמים רבות שאלה זו, וגם נשאל בלי סוף פעמים את השאלה הזו, מוצא את עצמי פעמים רבות נהנה להקשיב גם לתשובותיהם של אנשים אחרים בשעה שהם נשאלים אותה. לפעמים, כאשר אני ממש מתגעגע לשמוע את התשובה, אני בעצמי שואל אותם את השאלה הזו: "תגידו, באמת, מהיכן לוקחים את הכוחות להתמודד עם אתגרים גדולים כל כך?". במרוצת השנים שאלתי שאלה זו עשרות אנשים, מהיכן הם לוקחים את הכוחות? שאלתי חולים מיוסרים על ערש דווי; שאלתי אבלים והורים שכולים המתמודדים עם כאב של אבדן בלתי מושב; שאלתי זוגות הממתינים שנים רבות לפקודת ישועה ורחמים; שאלתי מעוכבי שידוכים או בוגרי נישואין כושלים; שאלתי ילדים להורים מכים והורים לילדים חולים; שאלתי ושאלתי ולא הפסקתי לשאול. ולהישאל.

ההנאה שלי היא, כאשר אני מגלה שכולם-כולם משמיעים את אותה תשובה. גם אם הניסוחים שונים והצלילים לא בדיוק מופקים מאותו מיתר, המהות אינה שונה מאדם לאדם, ומתשובה לתשובה.

במקום לצטט את כל הניסוחים המקבילים לתשובה האחת והיחידה, אני מעדיף לכתוב אותה במלים הכי ברורות ובהירות: מהיכן נוטלים את הכוחות?! – הם פשוט שם. כל הזמן! בצלו של הקושי ובחסותו של האתגר, אנו פשוט מגלים את הכוחות ונוכחים לראות כי הקדוש ברוך הוא צייד אותנו מראש במלוא הכוחות שאנו זקוקים להם בשעת משבר.

להמחשה נשתמש בהשוואה: אנחנו יכולים לקיים מערכת יחסים קרובה עם אדם סימפטי ונעים הליכות, שהשלווה והשקט הם נר לרגליו וסמל לדרכיו. עד לרגע בו מישהו פגע בו והכעיס אותו. לפתע באים לידי ביטוי כוחות אדירים, עד כדי שכל הסביבה נחרדת מעוצמת התגובה. "לא האמנתי לעצמי שהוא מסוגל לאבד שליטה ולבטא כאלו רגשות עכורים", סחים אנשים בהשתוממות. ואני שואל: האם אלו רגשות שלא היו בו באותו אדם קודם לשעת כעסו?! היו גם היו, אלא שאדם ניכר בכעסו.

בדיוק כך, הכוחות המתגלים בשעת קושי ואתגר – שלא לדבר על טרגדיה ומשבר – אינם כוחות חדשים שניתנו לנו ברגעים בהם איננו מסוגלים לשרוד בלעדיהם. הם קיימים וזמינים להפעלה בכל רגע ובכל מצב. אז הם רק באים לידי ביטוי.

אבל לי יש עוד שורה אחת. מסקנה אישית, שאולי לנוכח ריבוי המקרים והמקורות בהם שמעתי את אותה תשובה. אנא, אל תסיימו לקרוא לפני שתשלימו גם את המסקנה הבאה:

אם אכן ישנם בתוכנו כוחות אלו כל הזמן, אז קדימה, עלינו לנצל אותם ולהשתמש בהם בחיי השגרה, בחיי היום-יום שלנו. רק קחו בחשבון, שאם אנרגיה כפולה ומכופלת של כוחות בלתי מומשים אלו, תוכלו גם לחוות עוצמות כפולות ומכופלות של הישגים —