מכתב מלב ללב מהרב אהרן מרגלית לילדי "חיים לילד"

לירחון 'נושמים חיים', למייסד הארגון הנפלא 'חיים לילד' ומנהלה במסירות עצומה הרב ראובן סקלאר שליט"א, למלאכים ולמלאכיות מתנדבי ומתנדבות הארגון, ואחרונים חביבים, הגיבורים הגדולים, חיילי אחת היחידות המובחרות ביותר של בורא עולם, הלא הם חולי ה- SF, הוריהם ובני המשפחות היקרות.

מכיר ומוקיר אני את פעילותו המסורה והמבורכת של הרב סקלאר מזה שנים, אולם רק לאחרונה, משקיבלתי בדוא"ל את שתי הגליונות האחרונים של העיתון שלכם 'נושמים חיים', וגם ראיתי את הסרט המעצים והמרגש שהוקרן במחנה הקיץ האחרון בעיירה הציורית והפסטורלית 'פרפן' שבהרי האלפים השוויצריים, התוודעתי להיקף העצום של הפעילות של אירגונכם, ולתועלות הנפלאות והמדהימות שישנן לפעילות חשובה זו.

לך הרב סקלאר היקר, לכם המתנדבות והמתנדבים היקרים אני רוצה לאחל ולבקש: תחזקנה ידיכם, המשיכו ביתר שאת וביתר עוז את הפעילות הברוכה והכה נחוצה שלכם, שתהיה לכם סייעתא דשמיא מרובה במעשיכם הנפלאים לחזק מותניים ולאמץ כוחות לכוחות 'הקומנדו' של בורא עולם שנבחרו על ידו להתמודד עם אחד האתגרים היותר מאתגרים שישנן בעולמנו.

ולכם ילדות וילדים ובני משפחות יקרות הרשו לי פניה מאוד אישית אליכם:

איש לעולם לא יוכל להבין באמת–באמת עם מה אתם נאלצים להתמודד יומם ולילה, שלוש מאות ששים וחמישה ימים, חמישים ושתיים שבועות ושנים עשר חודשים בשנה, ללא שום הפוגה.

המתח התמידי, השינה הלא רגועה, הדריכות לכל אוושה ונשימה לא סדירה, סדר היום המוקפד, המעקב הצמוד אחר התרופות והטיפולים, הריתוק לבית והעדר אפשרות להשתתף בשמחות ובמפגשים משפחתיים וחברתיים, ההקפצות התכופות לחדרי מיון והאשפוזים הרבים ולעיתים ממושכים, והכל תוך כדי הדאגה לשאר בני הבית, לניהול סדר יום תקין ככל האפשר, להתמודד עם ההוצאות החריגות ובד בבד צריך גם 'לתחזק' את כל המשפחה בשיחות חיזוק ומוטיבציה…

ובכן, מי שלא היה שם לעולם לא יוכל להבין זאת!

ועל אף מה שכתבתי לעיל, ועל אף שגם אני לא אוכל להבין לעולם (ב"ה) את מה שאתם חווים ומרגישים, מרגיש אני צורך לומר לכם אחיי ואחיותיי גיבורי התהילה כי אני מאמין באמונה שלימה שבורא עולם נותן לכל אדם מציאות מסוימת שאתה הוא צריך להתמודד, כל אחד לפי שורש נשמתו ולפי התיקונים שהוא צריך לתקן כאן בעולם הזה, ועל זה אין לנו שום שליטה.

אף אחד מאתנו לא יכול להחליט מי יהיה האבא שלו ומי תהיה האימא שלו, גם לא מי יהיו האחים והאחיות שלו ואיזה סוג דם יהיה לו. את זה בורא עולם מחליט. אבל איך להתמודד במציאות הקיימת שלו זה נתון לגמרי בידיים שלנו, ורק שלנו. זה חלק מהבחירה שכולנו נצטווינו עליה בתורה 'לבחור בחיים'. על זה אומרת הגמרא ש- "אין הדבר תלוי אלא בי". כשאני הבנתי את זה, לשמחתי כבר בגיל צעיר ו- 'השלמתי' עם המצב שלי, הפסקתי להתלונן על מר גורלי ועל מצבי והתמקדתי כל הזמן רק בשאלה: "מה אני יכול לעשות במציאות שלי באופן מועיל", משם התחילה הגדילה והצמיחה שלי.

כל עוד האדם מתלונן, מקנא, מקטר, וחושב על הדברים שאין לו, הוא לא יכול לגדול, המחשבות הללו רק מחלישות אותו ומונעות ממנו לצמוח. מצד שני, כשאדם משלים עם המציאות של החיים שלו ומתמקד במחשבה על מה אני יכול לעשות במציאות הקיימת שלי באופן מועיל משם אפשר להתחיל לצמוח ולגדול, כי הכל תלוי בנו עצמנו, בנקודת המבט שלנו, כי היא זו שיוצרת את המחשבות וההחלטות שלנו, והן אלו שיוצרות את המציאות של החיים שלנו.

אני מאחל לכולנו שנזכה תמיד לעשות את הטוב והמועיל בכל מצב, שהקב"ה יתקן אותנו תמיד בעצות טובות ומועילות וישלח לכולנו רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל ברחמים וחסדים גדולים.

שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה.

שלכם באהבה רבה,

אהרן מרגלית