עיניים של תינוק!

נכנסתי לא מכבר לביתו של ידיד קרוב, ומצאתיו כשהוא אוחז את תינוקו בן ה-8 חודשים והם מחליפים גרגורים. לא רציתי לקטוע את אותו דו-שיח-מלמלני שהתקיים בין שתי נפשות כה קרובות, אבל ידידי הקדים ושיתפני. "תגיד, רבי אהרן, מה הוא רואה בי כשהוא מסתכל עלי?", השמיע בקול את השאלה שעוררה את סקרנותו. ואילו אני, מצדי, נמשכתי כתמיד אל מבט התינוק ושאלתי להיפך: "קודם תגיד אתה, מה אתה רואה בו כשהנך מביט אל תוך עיניו?" —

המעקב אחר עיניו של תינוק, הינו מרתק ומחכים, לא רק כאשר הוא מביט אל תוך עיניהם של הוריו. גם כאשר תינוק שוכב במיטתו, בוהה במנורת התקרה או בצעצוע המתוח מעל לראשו, מתעוררת סקרנות. גם אם נניח שהוא רואה דברים כמונו, ואינו מדמיין שהמנורה בתקרה היא השמש ברקיע, עדיין ברור באופן מובהק שהוא רואה את הדברים בצורה אחרת לגמרי. כי אנו 'רואים' והוא 'מביט'. עינינו רואות אבל דעתנו נתונה לדבר אחד, ואילו התינוק מביט ומתעניין, מסתקרן ורתוק.

וזה קורה גם כאשר אנחנו אוחזים תינוק בידינו והעיניים אינן מוסרות לרגע. כמה מחשבות מתרוצצות בראשו של אבא המשתעשע עם תינוקו, לעומת מחשבה בודדת הנאחזת במוחו של התינוק. האם זו 'מגבלה' שהתינוק אינו מסוגל לחשוב על כמה דברים, או שאנו ה'מוגבלים' בכך שאיננו מסוגלים להתרכז במחשבה אחת? —

כל מרצה יודע לזהות, בדקות הראשונות של ההרצאה, את זוגות העיניים שיגרמו לו לדבר אל אנשים מסוימים מקרב הקהל. ואני, ככל שהתרגלתי להתייצב על הפודיום ולדבר בפני קהל, שאלתי את עצמי פעם ועוד פעם: מה יש בו באותו מבט שתופס אותי וממגנט את שיחתי אל אותו אדם? האם אלו סתם עיניים יפות?!…

בוודאי שלא. אלו לא העיניים. זה המבט. המרוכז והממוקד, המתבונן והיודע, השואל והחוקר, התובע והמתעקש. על האמת, כמובן. כאשר אני נתקל  באנשים, ולא רק צעירים, שבעיניהם מבט שואל, אינני יכול להיוותר אדיש. מבלי לפקפק בכושרו של אדם לעשות עם עצמו משהו, האנשים הללו גורמים לי לחוש ולהכיר: אלו האנשים ששווה להתאמץ בשבילם, לעמוד על הרגליים ולמתוח את מיתרי הגרון, ובדרך כלל גם להאריך את ההרצאה על חשבון שעות המנוחה.

העיניים הללו משדרות כנות ופתיחות. בעצם, זהו דבר אחד. ללא כנות, הפתיחה אינה יכולה להתקיים. בלי שאדם מוכן להיות אמתי עם עצמו, מהיכן יבוא האומץ לפתוח את אותן דלתות המסתירות את האמת?…

העיניים הללו אינן מאפיינות חתך מוגדר והן לא נחלתם של בעלי 'חזות רוחנית' בלבד. ממש לא. אנשים שלא הייתם מנחשים שהם הרוחניים שבקבוצה, מתגלים כבעלי פוטנציאל העולה על כל עמיתיהם, שכן הם מוכנים לראות גם דברים שהם יתביישו לגלות.

העיניים, חלון הלב הן, והמבט הזה – שהוא כה שכיח אצל תינוקות וכל כך נדיר אצל מבוגרים – משקף את הכמיהה הפנימית, את הסקרנות להכיר את עצמו ואת הנכונות להתמודד עם מה שאכיר.

נתאר לעצמנו, שיום יבוא וכל מצגי השווא ייעלמו ולא נוכל לראות אלא את האמתי והמוצק, דברים כהווייתם, מציאות כמות שהיא. הנכם מסוגלים לדמיין מצב שכזה, בו בלתי אפשרי להציג 'דבר שאין תוכו כברו', כי התוך פורץ החוצה ומציג את עצמו במלוא אמתותו – איך ייראה עולם שכזה? כמה מאתגר הוא יהיה? ובעיקר, כמה שונה מהעולם בו אנו חיים כיום?

ידידיי היקרים – המציאות הזו כבר קיימת! במציאות, דברים שאינם מציאותיים, ברור שאינם קיימים. מצגי השווא, אינם אלא 'טעות אופטית' המתרחשת לעיניהם של אנשים שמוכנים לטעות בראייתם. כל שאנו זקוקים לו, להקפיא את 'מבט התינוק' ולשמר בעצמנו את היכולת למקד את עינינו במציאות, בעיקר זו שאנו חלק ממנה.

ואת מבט העיניים הללו עלינו להישיר, בכל רגע, בעיקר פנימה. לסרב לאשליה, להפשיט את מלבושי הכזב האופפים את חיינו האמתיים, כי רק כך נצליח לחולל בחיינו תמורה ולהעניק לה עוז. המבט לא נועד לגרום לנו לראות, אלא לסלול עבורנו את הדרך למעש. ככל שתועמק חדירתו של המבט, נגלה נקודה פנימית יותר שאנו מסוגלים למששה ולטפל בה.